"אמא לא פח"

יש לי קטע עם הילדים שלי, שאני קצת צינית כזאת. (שומר עליי עירנית איתם ..)

והיום בגן שעשועים, הם סיימו לאכול תפוח ורצו אליי עם השאריות לתת לי, ואני הפטרתי לעברם ״אמא זה לא פח. לכו לשם״ והצבעתי לעבר פח הזבל.

אז הם רצו לפח וזרקו את השאריות ופתאום הבחנתי במבט שנותנת בי אחת האימהות שישבה לידי על הספסל.

בהתחלה חשבתי שהיא שופטת אותי על צורת הביטוי שלי, ואחרי כמה שניות היא נתנה מן אנחה כזאת ואמרה ״וווי.. מה שהמשפט הזה עשה לי עכשיו״.

״הם כבר רגילים אליי״ אני אומרת לה ומחייכת.

״לא… אני פתאום קלטתי שאני בדיוק התיאור הזה. אני ״אמא פח״״.

״מה גורם לך לחשוב כך״? שאלתי אותה

״כי אני הייתי לוקחת את התפוח, מסיימת אותו ורק אז זורקת לפח״. היא עונה בעצב

״ומה את חושבת על ההתנהגות הזאת?״ שאלתי אותה

״אם היא היתה חד פעמית אז מילא. אבל זאת הפכה להיות ברירת מחדל אצלי. ״

״ומה את חושבת על עצמך כשאת מתנהגת ככה?״ שאלתי

״שאני אמא פח. אני אוכלת שאריות, לא משקיעה בעצמי, לא חושבת על עצמי מספיק״

ואז אנחנו ככה יושבות על הספסל ומתסכלות על הילדים עושים רכבת במגלשה ושומעות אותם מתגלגלים מצחוק. הצחוק שלהם מדבק ואנחנו מחייכות.

״אז מה היית רוצה במקום״? אני שואלת אותה פתאום

״ הייתי רוצה להשקיע בעצמי, לחשוב על עצמי . להצביע לעבר הפח כשמגיעים אליי עם שאריות״ היא אומרת, עדיין במבט מחייך.

״ואם היית עושה את אלו, מה היית מרגישה כלפי עצמך״? אני שואלת

״ הייתי מעריכה את עצמי. וגם אוהבת את עצמי הרבה יותר״.

״אז מה עוצר אותך?״ שאלתי בסקרנות

״היום יום. העומס. הילדים. החיים…״ היא עונה ביאוש.

״בואי רגע״ אני אומרת לה ומובילה אותה מהספסל לעבר הפח שבגינה. ״בואי תזרקי את האמונה הזאת לפח. האמונה שזה היום יום, העומס, הילדים, החיים .״

היא עומדת מול הפח ומחייכת.

הבן שלה רץ לעברנו ושואל-

״מה זה אמא, מה יש בתוך הפח״?

״סתם מותק, יש שם משהו שהאמנתי בו פעם״

״אז למה הוא בפח?״ הבן שואל מבולבל

״כי בדיוק לשם הוא שייך״ היא אומרת לו ומחייכת אליי.