"אמא יש לך מכתב בתיקייה שלי" אור מודיעה לי כשחזרה מבית הספר.
פותחת את המכתב ובו הודעה כי אור נבחרה לקבל שיעורים פרטניים בחשבון.
אני מדווחת לה את מה שכתוב ושואלת אותה למה לדעתה קיבלה את המכתב הזה.
"כי אני לא חכמה" ענתה בקול חלש ומכווץ.
מיד אמא זאבה יצאה ממני – "מי אמר לך את זה?" שאלתי בכעס
"אני" ענתה בפשטות.
הופה.
ככה צומחת לה אמונה מגבילה. אמונה ש "אני לא חכמה ולכן אני צריכה שיעורי תגבור", ובהמשך "אני לא מספיק טובה" ואז האמונה הרווחת מכל – "אני לא מספיק".
והקטע עם אמונות כאלה שבדיוק ככה הן מתחילות, בדברים הקטנים. ואז הן מתפתחות ומכות שורשים, והופכות להיות האמת המוחלטת שלנו.
"יש משהו שאת כן חכמה בו?" שאלתי
היא חשבה לרגע. "כן. אני חכמה במדעים ובשפה " ענתה.
"אההה, הבנתי. ואיך את יודעת את זה?"
"כי אני יודעת לפתור את כל השאלות בחוברת" ענתה
"ואם יש שאלה שאת לא יודעת לפתור?" שאלתי
"אז אני מבקשת עזרה מהמורה או מחברות שלי"
"וזה בסדר לקבל עזרה מהן אם את לא יודעת לפתור משהו?" שאלתי
"כן, בטח. כי אחרי שעוזרים לי אני יודעת" אמרה
"ואם תקבלי עזרה בחשבון – תדעי גם"? שאלתי
"המממ… כן" ענתה
"ואיך תרגישי כשתדעי בחשבון?" שאלתי
"שאני חכמה גם בחשבון" חייכה בסיפוק
"נכון מאוד. את באמת חכמה במדעים ובשפה וגם בחשבון. ולפעמים את צריכה קצת עזרה…כולנו לפעמים צריכים עזרה במשהו נכון…? שאלתי
אור הנהנה בחיוך
אז למה לדעתך קיבלת את המכתב הזה?"
"כדי להיות חכמה יותר!" ענתה בשמחה
"נכון מאוד! ואיזה כיף שהמורה רוצה לעזור דווקא לך להיות חכמה יותר! " אמרתי לה בחיוך
אור חייכה חיוך של גאווה. ואמונה קטנטנה הפסיקה את הנביטה שלה.
# מ.ש.ל.
