אתמול כל מה שאכלתי לא היה לי טעים.
חשבתי שהיוגורט מקולקל (אבל התאריך הראה שלא)
הקפה הרגיש עם טעם לוואי (למרות שהוא כמו בכל יום)
וביס מהקציצות הספיק לי כדי להחליט שהן חסרות טעם .
*
לפני כן, בבוקר, יצאתי עם הילדים לגן שעשועים. לפתע אזעקה.
קפאתי במקום.
לקח לי זמן להבין מה אני שומעת. כמה שניות. שניות יקרות.
הוצאתי את נגה מהנדנדה לקול מחאותיה והתחלתי להביט סביבי כדי להבין לאן אני בורחת.
והבנתי שאין לי זמן.
חיבקתי חזק כשקולות היירוט מעלינו.
רצנו הביתה. גן השעשועים נותר מיותם.
ופחד נותר בלב.
*
אפילו השוקולד המריר היה מר מתמיד.
התחלתי לחפש מה יהיה לי טעים,
ואז הבנתי שלאוכל שלי
יש טעם של פחד.
*
מחקרים תצפיתיים שנערכו בספארי באפריקה גילו תופעה מעניינת.
כאשר עדר אנטילופות מותקף על ידי אויב,
יש את האנטילופות שבורחות מיד ואלו שקופאות.
לאחר שהטורף לוקח את טרפו ונעלם מהאזור,
האנטילופות ״הקופאות״ מתנערות ארוכות.
בפסיכותרפיה הגופנית קוראים לזה ״לשחרר אנרגיה כלואה״.
*
״ואל תשכחי גם את השיר של יונתן מרגי״ מזכיר לי איתן כשאני מכינה את הפלייליסט למסיבת הריקודים שלנו.
״ברור!״ עניתי
אני מרחיקה את שולחן הסלון ומכוונת את הרמקולים לעוצמה הכי גבוהה.
ואנחנו רוקדים ורוקדים
אני והילדים
וכל האנרגיה הכלואה משתחררת.
ונכנס צחוק
ונכנסת שמחה.
*
ואחר כך , כשאכלנו ארוחת ערב,
לקציצות היה טעם של קציצות.
