אתמול הייתי אצל חברה ואכלנו ארוחת צהריים טעימה ומשביעה.
שעה בערך אחרי האוכל שתינו קפה ובמרכז השולחן עוגה מפוארת ומגרה.
החברה חתכה את העוגה ואני הרגשתי שלמרות שממש בא לי לאכול ממנה, אני עדיין מלאה מהארוחה. "תודה, אל תחתכי לי " ביקשתי ממנה. היא הביטה בי וסיננה "אוי די כבר להימנע מכל מה שכיף בחיים. תרשי לעצמך קצת..".
וברגע שאמרה זאת, עברה בי מחשבה – "אולי באמת אני בהימנעות?" ובין רגע עבר לי תסריט בראש שאני לא כנה עם עצמי, שאני מספרת לעצמי סיפורים שאני בהקשבה ובכנות אבל בעצם אלו סיסמאות להימנעות. ואני כבר יודעת שהימנעות ממשהו יוצרת דווקא השתוקקות מאוד גדולה. אז מה נכון?
"יודעת מה? שמעתי את עצמי אומרת, "סבבה, תחתכי לי".
בביס הראשון טעם שוקולדי רך מילא את חלל פי וכל גופי אמר עונג. מממ, באמת כיף אמיתי. "את רואה?" אמר לי קול מאשים, "את פשוט נמנעת! "
הביס השני היה טעים כמעט כמו הראשון, אך נוספה לו תחושת כבדות פתאום. והביס השלישי כבר גרם לתחושה פיזית לא נעימה. ומחשבות של מתוק לי מדי, כבד לי מדי, שבע לי מדי.
זה להנות או להתענות? שאל אותי גופי.
ובאותו רגע היה לי ברור לגמרי-
הרשות נתונה לי כל הזמן. אני יכולה לאכול אם אני מחליטה, ואני יכולה גם לא לאכול אם אני מחליטה.
והכי חשוב – להיות בשלום עם מה שהחלטתי.
#ואיך את תרגישי (פיזית ורגשית) בעוד כמה דקות אם תאכלי את זה ?
