היום אני ובתי אור התעוררנו מוקדם מכולם, אז פטפטנו קצת על כוס שוקו.
ותוך כדי שיחה, אור סיפרה לי שהמורה שאלה אותה באיזו הרגשה היא מגיעה בבוקר לבית ספר. היא חשבה וחשבה ולבסוף ענתה לה שהיא לא יודעת.
"אמא, איך היא רוצה שאני אענה על זה? כל יום אני באה בהרגשה אחרת. הרי זה לא קבוע. מה, כל יום אני אמורה להרגיש אותו הדבר?"
<הערת ביניים – בדיוק כך!>
"אז בואי תספרי לי , איך את מרגישה *הבוקר* לגבי יום בית הספר"? שאלתי
"נראה לי שקצת מאוכזבת" ענתה ואני הרגשתי צביטה קטנה בלב.
"יש סיבה לאכזבה?" שאלתי. והיא ענתה תשובה שצבטה קצת יותר חזק.
ואחרי שסיפרה שאלתי,
"זוכרת שאמרת לי שכל יום את מגיעה בהרגשה אחרת, ושזה לא קבוע?"
אור הנהנה
"אז יכול להיות שמחר כבר תלכי בהרגשה אחרת, אולי… התרגשות או שמחה"?שאלתי
"אולי" היא ענתה מהורהרת
"ואולי אפילו, בהסעה לבית ספר, לפעמים מגלים שההרגשה יכולה להשתנות , לא ככה?" שאלתי
"כן, אולי" היא ענתה
"אז ממש עוד מעט תגלי. ואני יודעת שאת מתרגשת לגלות דברים". אמרתי
"נכון" אור חייכה (אולי כי נזכרה בתחושת ההתרגשות)
"אז לכי להתארגן עכשיו, ונראה איך את מרגישה אחר כך. הרי זה יכול להשתנות מרגע לרגע"
ואולי השיחה הקצרה הזו עשתה משהו
ואולי לא.
אך כשהיא יצאה מהבית, נדמה לי שראיתי חיוך קטן של התרגשות בקצה הפה.
#מיינדפולנס
בתמונה – אור על רקע השקיעה , שגם היא, משתנה מרגע לרגע.
