"אני מרגישה אותו מגיע, ממש במעלה הגרון ", אמרתי לגבר בערב בזמן שהכנו ארוחת ערב.
"מי זה?" שאל
"את עצב" עניתי בקול שקט.
"למה? קרה משהו? מה יש לך להיות עצובה? " שאל בענייניות
"לא חייב לקרות משהו ספציפי .
זה יכול להיות רחמים על חתול דרוס בצד הכביש, געגוע שפתאום עולה בי, סיפור שמטופלת סיפרה לי פעם או כל דבר אחר. לא חייב להיות בכלל קשור אליי .." אמרתי מהורהרת.
"יש לך חיים כל כך טובים. כולם בריאים, ילדים חמודים, יש עבודה, את נהנית ממה שאת עושה. מה יש לך להיות עצובה?" אמר בטון קצת מאשים (ולא בכוונה…)
אז זהו, שאני לא צריכה "קטסטרופות" בחיי כדי להיות עצובה.
לפעמים העצב פשוט עולה.
*
למחרת קמתי עם גרון כואב. ושום תה עם ג'ינג'ר לא הקל עליו.
בכל נשימה ונשימה הרגשתי את המילים שרוצות לצאת ולא מקבלות אישור.
עבר יום, ועוצמת הכאב עלתה.
יצאתי לטייל לבדי בשדות, ומחשבות הציפו אותי. יש לי זכות להרגיש עצב סתם ככה? לא אמור לקרות משהו כדי שאהיה עצובה? האם אני אדם דכאוני או רואה שחורות? ומה פתאום עצב מפריע לי עכשיו בחיי השלווים?
ובכל מחשבה גרוני צרב.
לבסוף אזרתי אומץ.
״עצב, אני יודעת שאתה כאן״ אמרתי לו.
דמעות מלאות במילים שלא נאמרו זלגו מעיניי.
הקלה הציפה את ליבי
ותה ג׳ינג׳ר חימם את גופי.
ולמחרת, הגוש בגרון נעלם כלא היה.
#מיינדפולנס
