אתמול בזמן ארוחת הערב אור שאלה אותי – ״אמא, למה כל החברות שלי למדו למבחן מחוננים מחר ואני לא״?
פערתי עיניי בבהלה. שכחתי. יש מבחן מחר. הודיעו מזמן. ומיד עלה הקול הזה – איזה גרועה את!
״ידעת מזה?״ שאל הגבר בזמן שקברתי את עצמי באשמה.
״המממ כן, נשב אחרי ארוחת הערב״ השבתי ושוב חשבתי – כמה שאת גרועה! אפילו לא ידעת שיש הכנה!
אנחנו יושבות ובוהות במבחן מחוננים לדוגמא .
היא טועה. ושוב טועה. ושוב. ופעם אחת גם לי לקחו כמה דקות להבין מה שואלים כאן בכלל.
אוף! מה קורה כאן? איך לא התכוננתי לזה מראש?
התחלתי לשים לב איך הכעס זורם לכל תא ותא בגופי, ושוב אותו קול שיפוטי וצורם לוחש לי – את כזאת גרועה!
וכשהיא שוב טועה אני כועסת עליה.
ופתאום היא אומרת – אמא אני עדיין רעבה. ואני עוד יותר כועסת. הרגע אכלנו!!!
התינוקת מתחילה לבכות ואני כועסת גם עליה.
די.
משהו חייב להשתנות כאן.
אני יוצאת החוצה לגינה.
נושמת נשימה מרחיבת לב.
ומזכירה לעצמי שהבת שלי ילדה סקרנית ויצירתית וחכמה, ושאיני צריכה מבחנים או ציונים או הגדרות שיוכיחו זאת.
וגם, את הדברים החשובים באמת אני תמיד זוכרת.
ופתאום אני שוב מחוברת לעצמי. ומרגישה איך המצברים שלי מתמלאים באהבה.
אור יוצאת מהחדר ומבקשת שאעזור לה בשאלה מהמבחן.
אני מזמינה אותה למטבח לאכול תוספת.
״השתוללתי הרבה היום, הגוף שלי צריך כח״ היא מסבירה . כשמסיימת לאכול אני שואלת אותה –
״אור, למה לדעתך אמא כעסה עלייך מקודם?״
היא חושבת רגע.
״כי לא התכוננו למבחן מחוננים״ עונה בצער.
״ועל מי אמא כעסה באמת?״ שאלתי בשקט.
ואור מצביעה עליי.
נכון. כעסתי על עצמי. והכעס יצא והתגלגל הלאה ממני לכולם.
״ומה חשוב שנעשה כשאנחנו כועסים?״ שאלתי אותה
״לנשום עמוק״ ענתה בחיוך.
ובמיטה, כשליטפתי אותה עד שנרדמה, חשבתי לעצמי שעבורי, היא כבר עברה את מבחן המחוננים.
#לנשום
