אור מושיטה אליי את רגלה עם נעל הספורט החדשה שלה, ״אמא תעזרי לי לשרוך״
אני קושרת לה קשר פרפר מהיר בכל נעל ומזרזת אותה החוצה להסעה.
בוקר למחרת שוב ניגשת אליי – ״אמא תשרכי לי״. שוב קשירת פרפר מהירה והופ להסעה לפני שתאחרי.
ועוד בוקר, אור מושיטה אליי ללא מילים את הרגל, קושרת לה במהירות וממשיכה לענייני.
ובוקר אחד, כשהושיטה את הרגל, ראיתי את עצמי מהצד עושה עבורה את הפעולה המהירה הזו, שמביאה תוצאה מיידית.
רגע.
מתי היא תלמד לבד? ואיך? כי אם אני ממשיכה לספק לה בכל פעם את הפעולה שמביאה לתוצאה המיידית- איך יהיה לה את הידע לעשות זאת לבדה? והמוטיבציה? כי אמא כבר תשרוך צ׳יק צ׳אק.
ובמקום לעזור, אני מונעת ממנה למידה.
ובמקום שתרגיש שהיא מסוגלת לבדה, אני רק מנציחה את התלות שלה בגורם חיצוני שיעשה עבורה.
וזה בדיוק מה שעשיתי פעם…
אמרתי לאנשים מה לאכול, איך לאכול, כמה לאכול. הוראות הפעלה מדוייקות, כי זה הביא לתוצאה מיידית..
וכשהפסקתי לקשור לאנשים את השרוכים
לאט לאט
הם הבינו כמה
הם מסוגלים.
