ישבתי עם אור ולימדתי אותה איך פותרים תרגיל בחשבון בשיטת "פירוק לגורמים".
״עכשיו את תפתרי" הגשתי לה תרגיל פשוט.
היא בהתה בתרגיל. ״אמא..לא הבנתי" אמרה.
הסברתי שוב והגשתי לה את התרגיל.
ושוב בהתה בו במבט חלול.
״נו, מה הבעיה? למה את לא פותרת..? " התחלתי כבר קצת להתעצבן
״המממ… לא הבנתי איך" מלמלה
הסברתי בקול מתוח שוב את השיטה ושמתי בידה את העיפרון.
היא שמטה את העיפרון מידה "אוף אמא למה צריך לעשות את התרגיל הזה, הוא לא בחוברת שלי"
״אז מה? תפתרי בכל זאת" עניתי בקוצר רוח
"אבל אמא… לא הבנתי עדיין" אמרה
"מה יש לא להבין כאן??" קולי כבר היה רם . "הסברתי לך ארבע פעמים! לפחות תנסי!"
היא בהתה שוב בתרגיל. ואז בהתה דרך החלון. ואז התחילה לשחק באצבעות שלה.
עכשיו כבר ממש התעצבנתי. "תתרכזי! הכל בגלל שאת לא מרוכזת ! את פשוט…. מתעצלת!" אמרתי בכעס.
עיניה הגדולות הביטו בי בעצב.
והעיניים האלה פירקו אותי לגורמים.
״אמא… אני פשוט לא …. מבינה" אמרה בקול חלש
ואני הבנתי שהתגובה שלי זקוקה לפירוק לגורמים;
כי כשאור אומרת לי שהיא לא מבינה, אני אומרת לעצמי שאני לא יושבת איתה מספיק ולא מתרגלת איתה מספיק ולא מקדישה לה מספיק. ואולי אפילו שאני…אמא לא טובה מספיק.
וכשאני אומרת את זה לעצמי אני מרגישה אשמה. וכשאני מרגישה אשמה אני מתחילה לכעוס.
והכעס יוצא בחוסר סבלנות וקוצר רוח ובמילים שלא רציתי לאמר.
ואחרי שפירקתי לגורמים את ההתנהגות שלי, שלווה פתאומית עטפה אותי.
אני כל כך אוהבת אותה, ואותי. זה חייב להספיק.
פניי התרככו.
אמרתי לאור – "יודעת מה? נעזוב את זה עכשיו. נחזור לתרגיל הזה עוד מעט.
בואי למלחמת כריות. אני ״אפרק״ אותך לגורמים".
#להבין את מערכת ההפעלה שלנו
