לאחר חופשת חגים ארוכה, הקטן חזר עם שלושה סמיילים צהובים על החולצה, קורן ושמח.
"מתוק שלי… קראתי לעברו כשרץ אליי באיסוף, קיבלת מדבקות"?
הוא הנהן בשמחה גדולה
"עשית מעשים טובים היום בגן?" שאלתי
הוא הנהן שוב בשמחה גדולה.
אספנו את הגדולה והמשכנו הביתה לאחר הצהריים של חזרה לשגרה.
כשהגענו הביתה בישרתי לגדולה שיש לי הפתעה עבורה. ערכת יצירה חדשה! הוצאתי אותה מהארון והראיתי לה את קופסת חלקי הפסיפס הצבעוניים והתמונות שקניתי עבורה, לאחר צהריים של חזרה לשגרה.
"בא לי טלוויזיה!" הבשורה יצאה מפיה ביובש
"ממי, קניתי לנו את היצירה כדי שנוכל לעשות אותה יחד, בלי טלויזיה" הסברתי.
"לא רוצה! אמרה בעצבים. בא לי טלויזיה!!"
ואני ישר הרגשתי איך מבליחה בי תחושת האכזבה. לא לזה ציפיתי.
"בואי רגע תראי… ניסיתי שוב ופתחתי את קופסת הפסיפס. תראי איזה אבנים נהדרות.."
"דייי!!!! בא לי טלויזיה עכשיו! " היא צעקה ואני התחלתי להרגיש את חוסר הסבלנות בגוף.
"לא. אמרתי בהחלטיות. אנחנו לא רואים טלויזיה היום בכלל!" עניתי לה
"בא לי טלויזיה!!!!" היא צעקה שוב , לקחה בידה את קופסת הפסיפס והטיחה אותה על הרצפה.
אבנים קטנות החלו מתפזרות ומתגלגלות בכל הסלון וכשנעצרו הרגשתי איך הכעס מתחיל להתפזר לכל נים ונים בגופי.
הקטן עמד קפוא והתבונן במתרחש.
הכעס הגיע לנשימתי והרגשתי איך אני רוצה להוציא אותי בצעקה של "את בעונש!!! ועכשיו גם אין טלויזיה שבוע!!!"
אבל אז קרה דבר מדהים. במקום שזה יקרה, מצאתי את עצמי מחבקת אותה.
"גם לי קצת קשה שנגמר החופש" אמרתי לה וליטפתי את גבה. "היה לי ממש כיף להיות אתכם ולבלות אתכם ולנסוע למקומות וללכת לבריכה ולהיות עם חברים. וגם לי קשה ".
הקטנה נענתה לחיבוקי והרגשתי את נשימותיה העמוקות משתלבות עם שלי.
כי כשאני מקשיבה לעצמי, אני גם מקשיבה למה שהיא *באמת* אומרת.
"ועכשיו רוצה שאני אספר לך מה לי הכי הכי בא עכשיו?" אני שואלת אותה.
"מה הכי בא לך?" היא מסתקרנת.
"הכי בא לי שיהיה לי רובוט שינקה את הבית ויסדר את בגדי החורף בארון ויבשל, ויפנה את המדיח…. רוצה שאצייר לך אותו?"
"כן!!!! היא מתלהבת ורצה לחדר להביא דף וקלמר.
ובזמן שציירתי את הרובוט המהולל, הקטן שלף שתי מדבקות סמיילי מחולצתו. הוא ניגש אלינו ובעדינות הדביק סמיילי אחד על חולצתי ואת השני על חולצתה.
והכעס? התפזר והתגלגל כמו אבני הפסיפס.
