אור מבקשת שקשוקה לארוחת ערב ואני נענית לה ברצון (מתה על שקשוקה!)
בזמן ההכנות לארוחת הערב אני נותנת לילדים קצת לשחק בפלאפון וכשהאוכל מוכן אני מבקשת מהם להגיע לשולחן.
הקטן מיד קופץ ממקומו ומתייצב, אך אור מרימה את הכתף ועונה ״לא עכשיו״.
״בסדר, סיימי את המשחק, אנחנו מחכים לך״ אני עונה לה באיכפתיות
״לא רוצה״ היא עונה בחוצפה
״אבל את אמרת שאת רעבה לא? וביקשת שקשוקה והכנתי לך.. אנחנו רוצים שתשבי איתנו לפחות בסדר?״ אני אומרת (עדיין בשלווה)
״לא עכשיו!״ היא צועקת עליי
אני מתקרבת אליה ומבקשת בשקט – ״תני לי בבקשה את הפלאפון״
״לא עכשיו!״ היא צועקת
״אז אני אקח בכוח״ אני אומרת לה (כבר בקריזה קלה)
היא מחבקת את הטלפון חזק לבטן ״לא, את לא!״
ואני שומעת את זה ומתחילה להאדים כמעט כמו השקשוקה שהכנתי
והראש שלי מתחיל לקשקש- למה היא לא מקשיבה לי? למה אין לי סמכות הורית?
אני מתחילה להיזכר בכל אותם הפעמים שלא הקשיבה לי ומיד הרגשתי תסכול ותחושה של עלבון, שמזלזלים בי.
המחשבות הללו התחילו לבעבע ולרתוח בתוכי, ואז הושטתי את ידי, חטפתי את הפלאפון והנחתי אותו גבוה גבוה על המקרר.
״תחזירי לי!!״ היא צעקה
ואני התיישבתי במקומי והתחלתי לאכול שקשוקה בטעם של כעס.
״תחזירי לי״ היא המשיכה לצעוק , לקחה כרית מהסלון ופתאום, באלימות ובכעס , זרקה אותה לעברי.
הכרית דיממה מרוטב שקשוקה ומחשבותיי דממו, וכל כולי הפכתי לכעס אדום .
״חצופה! צעקתי עליה, לכי לחדר שלך ! את בעונש!!״
היא התיישבה על הריצפה והתחילה לבכות בקול גדול.
הבכי שלה והכעס שלי מילאו את כל החלל.
התחלתי להרגיש את ליבי הולם במילה אחת – כאב.
מה הכאב אומר?
הרי היא לא ילדה אלימה, היא לא חצופה. יש שם כאב שמתנהג ככה.
נשמתי נשימה עמוקה מאוד והתיישבתי לצידה.
היא המשיכה לבכות והניחה עליי את ראשה.
שתקתי.
״את לא יודעת… אמרה לפתע בין הדמעות, גם בגן בכיתי היום״ ושוב פרצה בבכי קולני.
ליטפתי את ראשה. ״את רוצה לספר לי למה?״
היא הנהנה
״החברות שלי פגעו בי. הן חטפו לי את המשחק ואמרו לי דברים לא יפים והלכתי לצד לבכות״ סיפרה בקול שבור.
והנה הכפתור, חשבתי לעצמי.
לחצתי לה בדיוק על הכאב שרצה לצאת כבר. הכעס והעלבון כלפי החברות שלה. והכאב שלה הפך להיות הכאב שלי.
כי הכאב לא יכול פשוט להיעלם, הוא זקוק להכרה, לאישור, לקבלה. וגם לאהבה.
״נכון, זה באמת מאוד מכעיס ולא נעים. ״ אמרתי לה. אני אוהבת אותך מתוקה שלי״ הוספתי.
המשכנו לשבת עוד קצת על הריצפה הקרה בחיבוק.
״אמא, היא אמרה לפתע, אני רעבה״.
״גם אני!״ אמרתי.
אז התיישבנו ואכלנו שקשוקה בטעם של סליחה.
כי כל כאב זקוק גם לסליחה.
