אחרי יום עמוס מהכל, קפצתי לצרכנייה בערב להשלמת קניות ובזווית העין ראיתי את החבורה של הבת שלי רוכבים יחד באופניים במושב.
התמונה הזאת של החבורה יחד בלעדיה החזירה אותי היישר ליום בו גיליתי , בכיתה ו׳, שהחברים שלי נפגשים בלעדיי. תחושת העלבון וחווית הדחייה עלו במעלה הגרון שלי
ותוך מאית השנייה השלמתי את הסיפור –
הם לא סימסו או התקשרו לקרוא לה (הייתי איתה בשעות האחרונות) => הבת שלי דחויה.
תוך כדי ההליכה הביתה, המחשבות לא הפסיקו לרוץ סביבי ובתוכי. וכשהגעתי הביתה , הגוש בגרון רק הלך והתעצם, כל נשימה היתה כבדה יותר מקודמתה והגוף מותש מריצת המרתון התודעתי.
ראיתי את אור עם פניה המוארות יושבת בנחת בסלון, פניי הכבויות מחביאות ממנה את סיפור הדחייה.
ושוב אני חוזרת 30 שנה בזמן, לתמונה בה אני בוכה בכעס ותסכול – למה לא הזמינו גם אותי? למה אני לא רצויה? למה לא אוהבים אותי גם?
״אמא …?״ הקריאה שלה החזירה אותי לזמן הזה
ולתפקידי הנוכחי, העוגן שלה.
לקחתי נשימה עמוקה והחזרתי את עצמי לכאן ועכשיו.
סידורי הערב התנהלו מתוך אוטומט ובלב כבד הכרחתי את עצמי ללכת לשיעור ריקוד.
תוך כדי תנועה ונשימה, חמצן חדש התחיל למוסס את הגוש בגרון ותמונת כאב העבר חזרה לאלבום הישן.
התנועה בגוף הכניסה תנועה חדשה בתודעה
וסיימתי את השיעור בנשימה שמחברת לנשמה.
יכולתי להתבונן בסיפור שסיפרתי במרחק בטוח ולהתחיל לערער ולהרהר בו…
ואולי הם קבעו את המפגש המשותף עוד בהסעה ואור החליטה שלא להגיע?
אולי לא היתה קליטה בטלפון של אור?
ואולי משהו אחר?
כשחזרתי מהשיעור הרגשתי שחזרתי לעוגן שלי ובחרתי לנהוג מתוך מקום יציב.
למחרת בררתי והבנתי שהפגישה היתה ספונטנית
ופצעי העבר שלי הם אלו שסיפרו את הסיפור.
הנחתי יד רכה על האלבום הישן
והזכרתי לעצמי שזה בסדר שהוא כאן ורק לשים לב כשהוא נפתח.
#לזהות ולא להזדהות.
