בסופ״ש ראיתי (שוב) את הסרט ״רטטוי״ על רמי העכברוש המופלא חובב הבישול. אחת הסצינות שגרמה לי לדמוע (שוב 😉) היא אותה סצינה בלתי נשכחת של מבקר המסעדות אנטון הקשוח שהגיע למסעדה, וברגע שטועם ביס ממנת הרטטוי,
מיד חוזר לילדותו
לרגע בו אמו הגישה לו מנת רטטוי
ובאותו רגע הוא כבר אינו אנטון הנוקשה והזועף, אלא ילד קטן שחווה שוב את ריחות וטעם המטבח של אמו ואת אהבתה.
לרגע הזה אנו קוראים במיינדפולנס – חוויה ילדית נוכחת.
*
בשבוע שעבר קיבלתי ממטופלת שהיתה אצלי בשני מפגשים הודעה
בה הסבירה שלא תמשיך את המפגשים כיון שאינה מתחברת לשיטה.
ברגע הראשון בו קראתי את ההודעה
כבר לא הייתי לירון הבוגרת והמקצועית, שמבינה ומפרשת את ההודעה בצורה רציונלית ושקולה,
אלא הייתי לירון הקטנה, בת ה 6, שלא רוצים להיות איתה, לירון ש"לא טובה מספיק".
הרגשתי את העלבון מציף את גופי.
חוויה ילדית נוכחת.
*
בסצינה הבאה, אנטון מהרהר בחדר העבודה שלו.
ואולי אם היה אפשר להיכנס לתוך ראשו, היינו רואים את האיש המכובד, המקצועי והרציונל בשיח פנימי עם אנטון הילד שחווה את ילדותו בביס קטן אחד. והשיח הפנימי הסתיים בביקורת מרגשת והודעה להמונים ש״כל אחד יכול לבשל״ .
*
ובסצינה הבאה, גם אני מהרהרת.
ואולי אם הייתם נכנסים לתוך ראשי הייתם רואים את לירון הבוגרת בשיח עם לירון הילדה שחווה עלבון מהודעה.
ובשיח הפנימי, איני מבטלת את העלבון בזלזול או אומרת לעצמי משפטים מנחמים או רציונליים ,
אלא רק מאשרת את מה שהילדה הקטנה מרגישה,
נותנת לה חיבוק דמיוני
ושולחת הודעת תודה.
לעצמי.